<h1>ספר התרומות שער ז' חלק ב'</h1>
<h2>דף ד.</h2>
וכל זה הוא כשמודה במקצת בלא הילך, אבל אם הודה בטענת הילך, פטור משבועת התורה. כדגרסינן בבא מציעא פרק קמא [ד' ע"א] אמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והילך חייב, מ"ט הילך נמי כמודה מקצת הטענה דאמי. ורב ששת אמר הילך פטור, מ"ט כיון דאמר ליה הילך, הני חמשין זוזי דקא מודה ליה בגוייהו, כמאן דנקיט להו מלוה דאמי, ואילך חמשין הא לא קא מודה ליה בגויהו כלל, הילכך ליכא הודאה במקצת הטענה ומפטר. וקיימא לן כרב ששת, דהא סוגיין כותיה, [וכדקא] מקשינן בפרק השואל [ב"מ ק' ע"א] בענין היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן, המוכר אומר קטן מכרתי והלוקח אומר גדול לקחתי ישבע המוכר שקטן מכר. ומקשינן אמאי ישבע והא מה שטענו לא הודה לו, ועוד הילך הוא, דהא עבדא כמקרקעי דמי, וכל קרקע הילך הוא, דהא אינו מחוסר גובינא. ומדקא מקשינן הכי, שמע מינה דכרב ששת סבירא לן דאמר הילך פטור. ושיילינן [שם ד' ע"א] ולרב ששת דאמר הילך פטור קשיא מתניתין דקתני שנים אוחזין בטלית זה ישבע לו כו', ואמאי מאי דתפיס הילך הוא, ומשני רב ששת, משנתינו תקנת חכמים הויא, שלא יהא כל אחד ואחד תוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא. ותו מקשינן [שם ה' ע"א] לרב ששת דאמר הילך פטור למעוטי קרקע מאי איצטריך קרא, ומשני דאיצטריך למעוטי חפר בו בורות שיחין ומערות, דלאו הילך הוא, שהרי נתקלקל וצריך תשלומין. למדנו מזה שכל מודה במקצת בהילך פטור. והוא שלא שנה ולא פחת בדבר שתובעין ממנו ואומר בו הילך, אבל אם השאילו כליו ונשתמש בהם ונפחתו מדמיהם, הוה ליה כחפר בקרקע שיחין ומערות דלאו הילך הוא, שהרי מחוסר תשלומין מאותו פחת. וכן הלכתא.
ובשאלה לקמאי אם יקרא הילך אם יתן לו משכון עליו. והשיבו שזה הילך הוא ואינו נשבע שבועת התורה. גם בעל העיטור כתב דאי יהיב ליה משכון, כהילך דאמי, דהא שטר כהילך הוא וכ"ש משכון. אבל הרב אבאן מגש ז"ל פסק דמשכון ליתיה הילך. וראיתו מההיא דגרסינן בקידושין [ח' ע"ב] מנה אין כאן משכון אין כאן. מהתם שמעינן דמאן דאודי במקצת וכפר במקצת ואנח משכון על ההוא מקצת דאודי ליה, לאו הילך הוא, ומעשים בכל יום ומחייב רבנו הרב בזה שבועת התורה. והילך שפטרנו משבועה, דוקא שלא יהא כמערים, אבל אם נראה לדיין שהוא כמערים לדחות השבועה מעליו, חייב שבועת התורה. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל. וכתב ה"ר משה ז"ל [טוען פ"ג הט"ו] מנה וכלי יש לי בידך, אין לך בידי אלא הכלי והילך, הרי זה פטור ונשבע היסת שאין לו אצלו אלא זה. אמר בעל הכלי אין זה הכלי שלי, כולל בשבועתו שזה כליו, ואם הודה הנתבע שאין זה כליו ונתחלף לו באחר, הרי זה חייב שבועת התורה, שאין כאן הילך, ע"כ.
<h2>דף ד:</h2>
ודע שלא יבא שבועת התורה של מודה מקצת לעולם בטענת תביעת שטר, וכגון שתבעו מנה בשטר ומנה על פה, ולא מבעיא אם הודה על פה וכפר בשטר שאין כאן שבועה, שהרי משלם מה שהודה ועל שטר שכפר ישבע בעל השטר ויטול, אלא אפילו הודה לו מה שבשטר וכפר על על פה, אין זה נשבע שבועת התורה, דשטרות כפירת שעבוד קרקעות הוא ואין נשבעין עליהן, כדגרסינן בפרק קמא דבבא מציעה [ד' ע"ב] תנו רבנן שטר שכתוב בו סלעין דנרין. פירוש סלעין או דנרין ואין בו סך המנין, מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש, ר' עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור. וכתב הרב אלפסי ז"ל דהילכתא כותיה, דקיימא לן כר' עקיבא מחבירו, וכי פליג ר' שמעון בן אלעזר עליה, דוקא היכא דאמר ליה שלש, משום דלגבי שלש כמאן דליכא שטרא דמי, דהא אין משמעותו אלא שנים, אבל היכא דאמר שנים אפילו ר' שמעון מודה דפטור, דלאו הודאה היא מאי דאודי ודמי הא להילך. ועוד דהוה ליה שטר כפירת שעבוד קרקעות, ואין נשבעין עליהן. גם הרב אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו, שמעינן מהכא דהיכא דאמר ליה לחבריה מנה לי בידך חמשין מיניהו בהדין שטרא וחמשין על פה ואמר ליה אידך דבשטרא אית לך גבאי אבל דעל פה לית לך גבאי, דמשלם ליה חמשין ונשבע היסת ומפטר, שאין זה נקרא מודה מקצת, דהוה ליה שטר כפירת שעבוד קרקעות ותנן טענו כלים וקרקעות, בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכלים, הודה במקצת קרקעות פטור. פירוש, אם טענו כלים וקרקעות בין שהודה בכל הכלים וכפר בכל הקרקעות, בין שהודה בכל הקרקעות וכפר בכל הכלים, בין שהודה הקרקעות וכפר במקצתן עם כל הכלים, בכל אלו פטור משבועת התורה, דהא אין נשבעין על הקרקעות, אך ישבע היסת, כי אין ליפטר מהסת אף על תביעת קרקע. ובזה מצינו שנשאל הראב"ד ז"ל אם נתחייב שבועה דאוריתא על הקרקעות שבחוצה לארץ, מפני שהגאונים שעברו היו מטילין שבועה על הקרקע שבחוצה לארץ מפני שעומד לימכר. והשיב להם שאין נשבעין על הקרקעות לא בארץ ולא בחוצה לארץ, אלא היסת שנשבעין עליהן. ומי שכתב דכמטלטלי דאמי סמך על מאי דגרסינן בערכין [כ"ט ע"א] ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפום בדיתא וכו' ומתרצינן התם לא קשיא כאן במקרקעי כאן במטלטלי, והא מעשה דהוא בפום בדיתא במקרקעי נמי הוה. ומשנינן מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל הוו. זאת היתה ראיתם. ולא היא, דלא דמי ענין חרמין להא מילתא, דשדה דחרמין שאני שאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, דיליף לה משדה אחוזה, מה התם אין דינו אלא בארץ אף שדה חרמין אין דינו אלא בארץ, הילכך כמטלטלי דארץ ישראל דאמי להא מילתא, אבל לענין שבועה ואונאה מקרקעי נינהו, דהא ליתנהו מטלטלי, ולא חזינא לרבוותא דווקאני דשוו פלוגתא ביניהו לא לענין שבועה ולא לענין אונאה. מיהו היסת משביעין עליהו, ע"כ. אבל אם הודה במקצת הכלים וכפר במקצתן עם הקרקעות, מתוך שנשבע על מקצת הכלים שכפר, נשבע אף על הקרקעות, שהכל טענה אחת היא. וכדגרסינן התם [ב"מ ד' ע"ב, שבועות מ' ע"ב] הא קמ"ל הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות, ומקשינן מאי קמ"ל זוקקין, תנינא זוקקין את הנכסים שאין להם אחריות עם הנכסים שיש להן אחריות לישבע, ומשנינן הכא עיקר התם אגב גררא נסבא. וממה שכתבנו למעלה בשם הרב אלפסי ז"ל יש מוכיח שאם טענו מנה הלויתיך בניסן ומנה בתשרי והודה לו באחד מהן, דמקרי מודה מקצת ואע"ג דלא הלוהו בפעם אחת, שהרי הרב ז"ל לא פטרו אלא משום דהוי שטר שיעבוד קרקע, אבל משום דלא הוי ההלואה בחד זימנא לא פטר ליה.
ועדות בקנין כשטר דמי, ואי אמר ליה חמשין לך בקנין ואידך בלא קנין והודה לו במאי דהוי בקנין וכפר באידך, מסתברא דמשתבע היסת ומפטר. ודוקא דאיכא סהדי דמסהדי בההוא קנין, או דמקיים ליה לשטריה דתבע ליה ממקום אחר, כגון משאר שטרות או מפי עדים, אבל אם הודה הלוה מפיו שכן הוא שהוא כתבו, הא קימא לן דצריך לקיימו, והוה ליה כתביעה דעל פה ונשבע כשאר מודה מקצת. וכן אם מודה הלוה בקנין, אחר שאין עדים מעידין עליו, נשבע כשאר מודה מקצת בתביעה דעל פה. וכן כתב הרב אבן מגש בפרק יש נוחלין [קכ"ח ע"ב] על המוציא שטר חוב על חבירו [והוא אומר לא נפרעתי כלום] ולוה אומר פרעתיך מחצה, ועדים מעידין אותו שפרעו כולו. [ואמרינן עלה נשבע הלוה וגובה המלוה מחצה. וכתב בזה], נקטינן מינה לענין דינא דלא אמרינן דשטרא הוי כפירת שעבוד קרקעות ואין נשבעין עליהן, אלא היכא דאיכא שטרא בודאי, אבל היכא דליכא שטרא בודאי מיהו אמר מלוה דשטרא הוה ליה וארכס, אע"ג דאודי ליה דכתב ליה שטרא, אי נמי מודה ליה דקנה מיניה בההוא ממונא בקנין, דסתם קנין לכתיבה עומד, כי קא מודה ליה השתא במקצת וכפר במקצת, אי נמי אמר ליה פרעתיך מחצה, כיון דהשתא מיהא הא ליכא שטרא בידיה וליכא עדים דמסהדי ליה בההיא קנין, לא אמרינן כפירת שעבוד קרקעות היא אלא כפירת תביעה דעל פה היא ונשבע עליה, דהא היכא דקא תבע ליה מלוה ללוה בהאי שטרא וקא מודה ליה לוה דאישתייר ליה מההוא שטרא פלגא, דהויא ליה הודאה וכפירה בהאי שטרא, ואפילו הכי כיון דבהאי שטרא לא מחיבין ליה בי דינא, דהא אסהידו עליה סהדי דפריעא היא, אמרינן עלה נשבע הלוה אההוא פלגא דכפר ולא אמרינן כפירת שעבוד קרקעות הוא, וכל שכן היכא דלא אודי ליה לוה בשטרא ולא בקנין, דאע"ג דמלוה טעין דשטרא הוה ליה ואירכס, אי אודי ליה לוה במקצת וכפר במקצת, אי נמי אסהיד עליה עד אחד דקנה מיניה בההוא ממונא ולוה אומר לא היו דברים מעולם, תביעה דעל פה היא, ומשתבע שבועה דאוריתא, ע"כ. ומסתברא שאם הוציא עליו כתב ידו שלוה ממנו ואע"פ שהוחזק בבית דין, אם הודה במקצת אותו שטר וכפר במקצתו, נשבע עליו שפרעו מחצה, אם אין בו נאמנות. וכן אם תבעו מנה על פה ומנה בכתיבת ידו שהוציא עליו מקויימת, והודה בכתיבת ידו וכפר בעל פה, או שכפר בכתב ידו וטען שפרעו והודה בעל פה, בכל זה נקרא מודה מקצת, שאין לומר שתביעת שטר הוא כפירת שעבוד קרקעות, אלא בשטר שיפה כחו לטרוף בו מן המשועבדין, אבל זה שאין טורפין בו מן המשועבדין כלל, וכמו שאנו עתידין לפרש בשער המיוחד לדין זה [שער י"ג], הלכך אין כפירתו שיעבוד קרקע, והויא ליה כתביעה דעל פה ונשבעין עליה. ואם מסרו לאותו כתב יד למלוה בפני עדים, שטורף מן המשועבדין, אין נשבעין עליו. וכן הסכימו הראשונים ז"ל.
<h2>דף ה.</h2>
וענין הילך יש לפרשו אם צריך לתת לו מה שאומר ממנו הילך מיד ליד בפני הבית דין, או אם די לו במשכון, או אם מספיק אם הם בתיבתו שיכול לומר לו בא וקחם משם. ובזה דעת ה"ר זרחיה ז"ל דהילך נקרא אע"ג דקאי באגמא. ודייק לה מההיא דשלש פרות [ב"מ ה' ע"א], דקאמר וחדא מתה לה בפשיעה ובעינא לשלומי לך, דלאו הילך הוא. הא איתה ולא מתה אע"ג דאצטריך לאיתויי מאגמא, כמאן דתפיס ליה אידך דמי והילך נקרא. השיבו הר"א ז"ל כי דברי תרדא שכח, דאמרינן בהגוזל [ב"ק ק"ה ע"ב] כי תניא ההיא דפטור בדאמר ליה הילך, כי קאמינא דחייב דקיימא באגם דאיכא למימר אלו מגניב. אלמא דלא קרי הילך אלא אם כן נתן מיד ליד. ועוד הקשה עליו מיהא דאמרינן [שבועות מ"ב ע"ב] בית שהוא מלא פירות מסרתי לך וכו' מה שהנחת אתה נוטל, פטור. ואמרינן עלה, טעמא דאמר ליה בית סתם שאינו טוענו דבר שבמדה, אבל כשטוען בית זה עד הזיז דידיע טענתו חייב שבועה, דמודה מקצת הוא, ולדבריו הואיל ואיתנהו להנהו פירי [בעין] הילך הוא. אלמא דהילך לא מקרי אלא כשנותנו מידו לידו. השיבו הרב ז"ל דהכא במאי עסקינן שהרקיבו הפירות בפשיעה, דמחייב לשלומי דמיהון, דלאו הילך הוא. השיבו הרב ז"ל תינח בית מלא פירות, כים מלא מעות מאי איכא למימר, דהא ליכא שיכות דהרקבה גביהו. והאריכו בזה בספר הריבות. וכתב הרב בעל התוספות, הספרים שגרסתן [ב"מ ד' ע"א] כיון דקא מודה ליה בגויהו כמאן דנקיט להו דאמי. זאת הגירסא היא בפקדון שלא ניתן להוצאה והוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא, כמו שפר"ש ז"ל שלשון הילך שלא הוציאם ועדיין הם בעין, כלומר שלך הם בכל מקום שהם. ובספרים דגרסי כמאן דנקיט להו מלוה [דמי, צריך לפרש שעתה כשאומר לו הילך, פורע לו כלו מידו לידו, והוי כמאן דנקט להו מלוה] מעיקרא קודם שהודה הלוה אותם, והוה ליה כמי שלא הודה לו כלום, ע"כ. גם הרב ר' משה ז"ל בספרו, לשון נתנו מיד נקט.
<h2>דף נה.</h2>
ועדיין יש לברר כי בענין מודה מקצת צריך שיודה בפרוטה או יותר מפרוטה ויכפור בשתי מעין של כסף או יותר. וכיצד, הרי שאמר לו שתי מעין ופרוטה יש לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה, חייב, שהרי תבעו בשתי מעין וכפרן והודה לו בפרוטה, אבל אם השיבו אין לך בידי אלא שתי פרוטות, פטור משבועת התורה, מפני שכפר בפחות משתי מעין. וכן אם אמר לו מנה לי בידך, אין לך בידי אלא חצי פרוטה פטור, שכל המודה בפחות משוה פרוטה כאלו לא הודה כלום. והכי גרסינן לה פרק שבועת הדיינין [שבועות ל"ח ע"ב], הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. ואמרינן בגמרא אמר רב כפירת טענה שתי כסף. פירוש, צריך שיטעננו שתי מעין ופרוטה ויכפור בשתי מעין, דהיינו שתי כסף. ושמואל אמר הטענה עצמה שתי כסף. פירוש, אין צריך שיטעננו אלא שתי כסף והוא יכפור מהן פרוטה או יודה לו בפרוטה מהם. וכתב הרב אלפסי ז"ל דקיימא לן כרב, דהא אתא ר' חייא [שם מ' ע"א] לסיועיה, דקתני סלע לי בידך, אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב. אלמא צריך שיכפור לו שתי כסף, אבל אם כפר לו שתי כסף חסר מעה פטור. שתי כסף ופרוטה יש לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה חייב. אלמא כרב קיימא לן. ודוקא בטענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדת עד אחד, אפילו לא טענו אלא פרוטה וכפר ואמר אין לך בידי כלום, ועד אחד מעיד שיש לו בידו, חייב. וכדאיתא פרק שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"א] דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. ובמשקל כסף הפרוטה וכסף שתי מעין, כתבתי בזה דעת הרב אבן מיגש ז"ל בספרי הנקרא זכרונות. והרב ר' משה ז"ל [טוען פ"ג ה"ב] כתב שפרוטה היא משקל חצי שעורה של כסף נקי, ושתי מעין משקל שתים ושלשים שעורות כסף מזוקק. וכן נראה כדבריו.
<h2>דף צח:</h2>
וצריכין אנו לברר אם טוענו מנה מלוה והוא משיבו חמשים יש לך בידי משום פקדון, או שתבעו מנה מלוה ומנה פקדון והודה לו באחד מהם, אם יקרא מודה מקצת. והא מילתא איכא פלוגתא בין הראשונים, דאיכא מאן דאמר דהוה ליה כטענו חטים והודה לו בשעורים, שהוא פטור. וקא מייתו ראיה מההיא דקתני בבא מציעא פרק השואל [צ"ז ע"ב] זה אומר שאולה וזה אומר שכורה, ישבע ששכורה מתה ופטור. ושילינן בגמרא [צ"ח ע"ב] אמאי ישבע, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. ומתרצינן מאי ישבע דקתני, על ידי גלגול. אלמא דכל היכא דתרי גוני חיובי נינהו, דהא מלוה חייב באונסין ופקדון פטור, והוה ליה כשכורה ושאולה דלא מקריאן מודה מקצת. ואפילו תובע אותו מנה הלואה ומנה פקדון והוא מודה לו באחד מהן לא מיחייב כלל כדין שאר מודה מקצת. וכל שכן אם הוא תובע לו מלוה בלבד והוא משיב לו פקדון, דהוי כחטים והודה לו בשעורים שהוא פטור. גם יש להם ראיה אחרת מההיא דקתני בהמניח את הכד [ב"ק ל"ה ע"ב] היו מזיקין שנים אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק וחייב אתה לשלם כל הנזק של מאה דנרין שהיה שוה שור שלי. וזה אומר תם הזיק והוא חצי נזק, ואיני חייב לך אלא חמשים דינרין, המוציא מחבירו עליו הראיה. הא לא מיתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק, והוא חצי נזק, ואמאי חטים ושעורים נינהו. ואוקימנא ראוי ליטול ואין לו. אלמא אע"ג דאיהו קא תבע ליה דמיחייב ליה על דרך היזק מועד וזה מודה שאין חייב לו מאותו צד אלא מצד נזק התם, לא מיקרי מודה מקצת, הכי נמי במלוה ופקדון נימא דתרי גוני נינהו ולא מקרי מודה מקצת. גם מביאים ראיה מההיא דקתני בכתובות פרק האשה שנתארמלה או נתגרשה [ט"ו ע"ב] היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים וכו'. וטעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים בעל מהימן ושקלא מיהא מנה ואינו נשבע, דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו קרינן ליה, ולפיכך פטור משבועת התורה. גם מביאים ראיה מההיא דקאמר בכתובות פרק אע"פ [נ"ד ע"ב] תנאי כתובה ככתובה דאמי, לפוגמת ולתובעת. פירוש, תבעה העיקר בלא תוספת, אבדה מזונותיה, מפני שתוספת חוב אחר הוא, ואע"פ ששניהם בשטר אחד חלוקין זה מזה. ומכאן יש ראיה שמלוה ופקדון והודה באחד מהן שאינו מודה מקצת [הוא], לפי שהן שתי טענות, ואנן מודה מקצת של טענה אחת אנו אומרים, אבל לא אמרינן מודה אחת משתי הטענות, ומלוה ופקדון שתי טענות נינהו, שאין חיובו של זה כחיובו של זה, שהמלוה אינו יכול להפטר ממנה אלא בפרעון או במחילה, ופקדון נפטר ממנו באונס. והנה העיקר והתוספת מפני שהן חלוקין במקצת דיניהן, שהרי יש מקומות שגובה תוספת ואינה גובה עיקר, כגון ממאנת וחברותיה [כתובות ק"א ע"א], ויש מקומות שגובה עיקר ואינה גובה תוספת, כגון מקום שאין כותבין כתובה, ומפני זה חשב אותם כשתי טענות, כל שכן מלוה ופקדון שנדון שהן שתי טענות חלוקות, שאין פטורו של זה דומה לפטורו של זה, והתורה אמרה כי הוא זה, עד שיודה מזה, אם מלוה מלוה, אם פקדון פקדון.
ואנו נראה לנו כמה שפסק ה"ר משה ז"ל [טוען פי"ג הי"ד] שאם טענו מלוה והוא הודה חמשים משום פקדון או משום נזק וכיוצא בו, שהוא מודה מקצת וישבע, שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והוא הודה שהוא חייב חמשים, ומה לי אם נתחייב לו משום הלואה או משום נזק. והעיד שכן הורו רבותיו, ולזה דעתו נוטה. וכל הראיות שכתבנו למעלה לדעת הפוטר נוכל לדחותן, דלא קשו לן מידי. דההיא דהשואל שהקשה בגמרא ואמאי מה שטענו לא הודה לו, לאו למימרא דכי האי גונא יקרא מה שטענו לא הודה לו, אלא בא לומר שאפילו לטענו חטים והודה לו בשעורים לא דמי, דהא לא מודה ליה ולא מידי, שהרי אומר שכורה היתה ומתה ופטור אני מהכל, והלכך אין כאן הודאה כלל, הא אם היה שם הודאה כלל, ממין הטענה קרינן ליה כענין זה. וכן פרשו המפרשים דבר זה. גם ההיא ראיה דבבא קמא דמועד ותם דין הוא דקרינן ליה מה שטענו לא הודה לו, שהרי תם אין משלם אלא מגופו ומועד משלם מעליה שבנכסיו, והלכך הוא תבעו מצד מועד ומכניס כל נכסיו בחוב אצלו, וזה אומר לו איני חייב לך כלום, לא אני ולא נכסי, דתם הזיק נכסיך והוא משתלם מגופו, ואין לך עלי כלום, ומשום הכי הוה ליה כטוענו חטים והודה לו בשעורים ופטור, אבל הלואה ופקדון לאו כי האי גונא הוא, דמכל מקום חיובא עליה רמיא ומודה מקצת קרינן ליה. גם ההיא דכתובות ליתה ראיה, דכי פטרינן ליה משבועת מודה מקצת לאו מטעמא דמה שטענו לא הודה לו, אלא מטעם המפורש בירושלמי [כתובות רפ"ב], דגרסינן התם, כולי עלמא ידעי דמנה אית לה. הלכך הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, שהוא פטור. גם הראיה שהביא מתוספת ועיקר, שקראו אותן שתי טענות, לאו משום שתי טענות נגעו בה אלא משום דאפילו יהו נחשבין כטענה אחת, הא איכא מאן דסבירא ליה דתובעת מקצת כתובתה אבדה מזונותיה, ולא דמי למוכרת מקצת כתובתה [כתובות צ"ז ע"ב] שלא אבדה מזונותיה, דאם כן דכי הדדי נינהו אדמפלגי במוכרת מקצת, לפלגי בתובעת וכ"ש מוכרת, אלא לאו שמע מינה דלאו כי הדדי נינהו.
ובתשובה לקמאי מי שתבעוהו מנה והודה חמשים, וכשבא לישבע שבועת התורה טען בפני ב"ד אביא מאה דנרין שתבע לי בעל דיני וישבע הוא היסת תחלה שמנה הלוני, ואני אין רצוני להשבע אלא אשלם, ומהסת לא יפטר, שבריא לי שלא כדין הוא תובע לי החמשים אחרים. וזה אומר לא אשבע עד שיפרעני מהם, ולטענתי יש להזקק תחלה, ואחר כך אם תובעני אשבע לו. שהדין עם הנתבע וכופין אותו לישבע הסת, ואין בזה משום אין נזקקין אלא לתובע תחלה [ב"ק מ"ו ע"ב], דהתם מיירי כשתובעו הנתבע לתובע בתביעה אחרת, אבל כאן חדא תביעה וחד דינא הוא, דהא קאמר דשלא כדין תובע הימנו החמשים. וזה אינו נראה, כי מאחר שהוא נפטר בשבועתו, אם לא רצה לישבע ודאי ישלם, שהרי התובע יאמר לו איני זז מדין תורה אלא השבע או תן לי. אך אם רצה להחרים סתם על מי שטוען עליו דבר שאינו כן, ונותן, ואחר שישלם ויתנם לידו אם רוצה להשביעו היסת ובא עליו בטענת בריא שנטל ממנו ממון שלא כדין, הרשות בידו, אבל קודם שימסרם בידו אין לו להשביעו כלל.
והיכא דתרי בעלי דינין תובעין זה לזה בתביעות הרבה, חטים ושעורים ומעות, ומודים זה לזה במקצת טענותיהם, זה הודה לו דינרין וכפר בשאר, וזה הודה לו במדת חטים וכפר לו בשאר, אי חשבינן להו מודה מקצת זה לזה, מי אמרינן כיון דלטענתיהו דכל חד וחד לא פש ליה גבי חבריה מאי דתבע ליה, מאי דאודי ליה לאו הודאה היא, או דילמא כיון דעל מאי דתבעיה אודי ליה מקצת ולא טען בבי דינא תפיסנא ליה במאי דתבענא ליה, אלא אמר הריני מזומן לפרוע לו, מודה מקצת הוא. ובזה נשאל הראב"ד ז"ל והשיב דמסתברא שהשני פטור משבועה חמורה אם הודאתו שוה כמה שהודה הראשון, דהוה ליה כהילך. אבל אם בהודאת השני יותר ממה שהודה הראשון, השני נמי חייב שבועה חמורה, מאחר שלא אמר בשעת ההודאה, זה שאני מודה לך שנשאר לך בידי איני מחזיק בו אלא מפני שיש לי בידך כך וכך, דכיון דבשעת הודאה הודה כדרך כל מודה מקצת, חייב שבועת התורה. ודומה לו מה שכתב הרב ר' יוסף הלוי זצ"ל [שבועות מ' ע"ב] בטוענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, ואיכא למילף מדבריו דעיקר מודה מקצת אינה אלא בשעת הטענה. הילכך זה הדין ששאלתם מאחר שלא השיב לו איני חייב לך כלום שהרי יש בידך משלי חמשים דינרין, ונמצא שפרעת מן הכל, מאחר שלא השיב כן מודה מקצת הטענה הוא וחייב שבועה, ע"כ.
<h2>דף ק.</h2>
וכל זה הוא כשמודה במקצת בלא הילך, אבל אם הודה בטענת הילך, פטור משבועת התורה. כדגרסינן בבא מציעא פרק קמא [ד' ע"א] אמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והילך חייב, מ"ט הילך נמי כמודה מקצת הטענה דאמי. ורב ששת אמר הילך פטור, מ"ט כיון דאמר ליה הילך, הני חמשין זוזי דקא מודה ליה בגוייהו, כמאן דנקיט להו מלוה דאמי, ואילך חמשין הא לא קא מודה ליה בגויהו כלל, הילכך ליכא הודאה במקצת הטענה ומפטר. וקיימא לן כרב ששת, דהא סוגיין כותיה, [וכדקא] מקשינן בפרק השואל [ב"מ ק' ע"א] בענין היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן, המוכר אומר קטן מכרתי והלוקח אומר גדול לקחתי ישבע המוכר שקטן מכר. ומקשינן אמאי ישבע והא מה שטענו לא הודה לו, ועוד הילך הוא, דהא עבדא כמקרקעי דמי, וכל קרקע הילך הוא, דהא אינו מחוסר גובינא. ומדקא מקשינן הכי, שמע מינה דכרב ששת סבירא לן דאמר הילך פטור. ושיילינן [שם ד' ע"א] ולרב ששת דאמר הילך פטור קשיא מתניתין דקתני שנים אוחזין בטלית זה ישבע לו כו', ואמאי מאי דתפיס הילך הוא, ומשני רב ששת, משנתינו תקנת חכמים הויא, שלא יהא כל אחד ואחד תוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא. ותו מקשינן [שם ה' ע"א] לרב ששת דאמר הילך פטור למעוטי קרקע מאי איצטריך קרא, ומשני דאיצטריך למעוטי חפר בו בורות שיחין ומערות, דלאו הילך הוא, שהרי נתקלקל וצריך תשלומין. למדנו מזה שכל מודה במקצת בהילך פטור. והוא שלא שנה ולא פחת בדבר שתובעין ממנו ואומר בו הילך, אבל אם השאילו כליו ונשתמש בהם ונפחתו מדמיהם, הוה ליה כחפר בקרקע שיחין ומערות דלאו הילך הוא, שהרי מחוסר תשלומין מאותו פחת. וכן הלכתא.
